בלב שלם לקחת מקום תפוס בחולי

בלי בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ הייתה תמיד תוהו ובוהו        וחושך על פני תהום תכליתה, של הארץ ורוח אלוהים הבודדה מרחפת על פני המים. מסתכלת לראות עם משהו השתנה אבל לא, כלום עדין לא השתנה. רוח אלוהים מרחפת ונשמת האל לוחשת “כי מי יעריכני וידע אהבתי?” דממת נצח בכל ואלוהינו ניגש לעבודה ולו רק משום שמעולם לא נברא אדם ולעולם שוב לא יברא. האדם הוא בנשמתו ובהתגשמותו הוא‫,‬ אדם. ויאמר אלוהים ויהי אור והכול יהי אור‫,‬ אפילו החושך. וירא אלוהים את תכונות האור, שבניגוד לחושך‫,‬ האור כי טוב מתרחב ואילו החושך פשוט שוקע. ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך וילחש לאור אתה יום ולחושך קרא לילה. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ויאמר אלוהים  יהי רקיע במים ויברא אדם וייתן לי יד‫.‬

נסעתי לשדה התעופה עם כרטיס טיסה לאירופה. בתחילה‫,‬ הרעיון לא נראה לי אבל כשאלוהים רוצה שאני אעשה משהו‫,‬ הוא יודע לגרום לי להבין שאין להתווכח. בעצם‫,‬ היתה התנגדות אבל אני הרגשתי נמחק ומצאתי עצמי מתארגן. התקופה‫,‬ ההיא בירושלים‫,‬ נגמרה בכך שכל הכסף שהיה לי‫,‬ הלך ונעלם‫.‬ כרטיס הטיסה נקנה ע‫”‬י חברה של חבר שהיה חייב לי כסף. סידרתי לעצמי עוד קצת כסף משני ציורים וארזתי הכול למחסן בהשכרה ולשדה נסעתי יחד עם סקסופון, מחשב לפ טופ ו100 יורו. היו לי שני כלבים‫, אז‬ מסרתי את טייגר דרך מכר ופרינצ’יפסה ברחה ממש לפני העזיבה. בכלל ,הסיבה שיכולתי להרשות לעצמי דירה בירושלים מבלי לעבוד‫,‬ הייתה שמכרתי בית. בית שההורים קנו בערד, איפה שנולדתי, בעזרת זכותי כחייל לקנייה מוזלת. זו הייתה השקעה וקשה לי להסביר‫,‬ למה לא רציתי להמשיך להשכיר אותה וליהנות מהרווח‫?‬ הרגשתי שאני צריך את הכסף וזה היה כסף קל. חילקתי ממנו ללא מעט אנשים וזה עזר לי למצוא שקט פנימי ולהשקיע את עצמי באומנות ובלמידה. באפריקה, שביקרתי בה‫,‬ לא מזמן גם השארתי ממיטב כספי. נסעתי כי הייתי סקרן לגבי תנאי החיים שם ושלושה שבועות הספיקו למלא את סקרנותי עד תום. המשפחות‫,‬ שפגשתי שם‫,‬ היו כולן מאד שמחות לארח אותי וידעתי שהתפקיד הקטן‫,‬ שהוטל עלי‫,‬ הוא להוציא ממיטב כספי לקראתם וזה עזר להשקיט את מצפוני הכואב מהעוני, המחסור וחוסר התקווה‫,‬ שפגשתי‫,‬ באפריקה הגוועת. חוסר תקווה שאני‫,‬ לעיתים‫,‬ אף מוצא בעצמי. חזרה בירושלים‫,‬ במבצרי‫,‬ הייתי מצייר ציורי שמן עם הידיים, לומד תורה ומנגן בפסנתר. את הפסנתר שכרתי מחנות לכלי מוסיקה ולחברת ההובלה שהביאה אותו לא היה קל להכניס אותו לבית, מה גם שהייתי צריך לנסר קצת לתוך המשקוף כדי להעביר את הפסנתר לחדר השני. דירה קטנה עם חלונות לרחוב צדדי בתחילת התחנה המרכזית עם מדרגות ברזל תלולות בכניסה. מין פינה חבויה שמוניות השירות עוצרות שם ואז צפירות מטורפות נשמעות‫,‬ כמו שדה קרב. מאד אהבתי לטייל בעיר וגיליתי, שהיא באמת‫,‬ ירושלים של זהב. לא בגלל הזהב, שהיה בה פעם, אלה בגלל הזמן שעצר בה, אז בתקופת בית המקדש. קשה לחבר בין התנ”ך וגיבוריו לירושלים של היום, ירושלים של מטה. איך אפשר לגשר על הפער בין סיפורים ואגדות‫,‬ שאין באפשרותנו לאמת והכותל המערבי? השריד היחיד שאין עוררין על מוצאו, אז מה עם דוד, שאול, יהושע, משה ,אבותינו, אימותינו ונוח? ‫(‬האם‫)‬ הם היו, לא היו? אפשר להסתובב בירושלים ולהרגיש שהזמן‫,‬ כלל לא קיים בה. כל רגע‫,‬ כמו קסם‫,‬ הופך לנקודה ההיא בעבר כשכל הלווים היו שרים עת עלייתם לבית המקדש. האמת‫,‬ היא שירושלים הייתה עבורי בעיקר עיר מקלט. ממי בקשתי מקלט? הרי שאלה למוצאי תשובה שזה עתה חזרו לרעות‫,‬ מרצונם‫,‬ בשדה בית המקדש שבלבם‫.‬

שקט

ושוב הרוח לוחשת

קולה כתפילה

לאל לא מושיע

ואני משתחווה

ומודה

עכשיו

היא לוחשת

ואז בקול צעקה גדולה

עכשיו

ואנחנו קורעים ומשתחווים

וקולה כדממה מלטפת ואוהבת

את המתים

שקט

לא הייתה מטרה לנסיעה‫,‬ חוץ מכמה נקודות שחשבתי שאני רוצה לעבור בהן אבל כן הייתה בי כוונה‫.‬ מצאתי את עצמי מרשה לבורא עולם ללמדני את הדרך. השתדלתי לוותר על עצמותי ולנסות לראות איך המציאות מתהווה‫?‬ מבלי שאני צריך לבחור‫,‬ בין הרצון לפחד. גיליתי שהדרך‫,‬ מתממשת כשהרצון והפחד מתחברים והבחירות נובעות מחוסר מטרה וכוונה שלמה. אני לא יודע להתנהל מול מטרה‫.‬ להשיג אותה‫,‬ הוא תהליך חסר טעם אם אין הבנה לאן הדרך ממשיכה‫?‬ אני מעדיף לא לדעת לאן מועדות פני אבל כן לגלות‫,‬ היכן אני דורך עכשיו‫?‬ ההורים לא ידעו שנסעתי וכך גם קיוויתי להיפטר מרשתות ההצלה‫,‬ שכבלו אותי. הייתי סקרן עד כמה רחוק אוכל להגיע‫?‬ כמו בכיתה ד’ כשברחתי מהבית‫,‬ עד היציאה מהעיר לכיוון באר שבע, עד שראיתי את הבדווים‫ ‬מחכים בתחנה ואת הדרך ללא גבול שנפרשה בפני. מייד הסתובבתי וחזרתי בפחד מהלא ידוע והלא מוכר. בסופו של דבר‫,‬ רשתות ההצלה לא נעלמו והם הפכו לרשתות משותפים‫,‬ ביני לבין הורי. הורים‫,‬ שאהבתם היא חבל ההצלה שקשרתי בנפשי מאז שהתוודעתי אליה‫.‬ הייתי בערך בן 4 כשנכנסתי למטבח וביניהם התחולל ריב גדול ואני זוכר הבעה של ניתוק ואכזבה. צעקות, משיכות בשיער ובכי היו האספקלריה שלי למה אהבה עושה‫?‬ כשגבולות מפרידים‫,‬ בינה לבין כוהניה‫.‬ בני אדם יודעים גבולות כמקור למלחמות, עימותים וריבים. גבולות פיסיים וגבולות רגשיים, בין בני זוג‫,‬ כמו עמים שכנים. הגבולות היחידים‫,‬ שהנני מוכן להודות בהם‫,‬ הם גבולות ההבנה שלי‫,‬ את כוונת הבורא‫,‬ כלומר‫,‬ שהגבול עומד ומחכה שיפרצוהו‫,‬ שוב ושוב‫.‬

מרבית הזמן‫,‬ בירושלים, ביליתי לבד, כמו היום ומרבית הזמן הייתי עסוק בעצמי, כמו היום. אני לא זוכר את הנסיעה לשדה התעופה אבל אני זוכר את הישיבה באולם ההמתנה. כמו ‫לחכות‬ לאוטובוס לקראת נסיעה קצרה אל מחוץ לעיר‫.‬ חודש וחצי טיילתי במרכז אירופה ולא הגעתי ליפן‫,‬ כמו שדמיינתי לעצמי. הייתי בשוויץ, איטליה, הולנד וגרמניה. את רוב הנסיעות עשיתי בטרמפים ומהנגינה ברחוב הרווחתי מספיק כדי לאכול, לחם בעיקר. היו אנשים נהדרים בדרך שעזרו וחייכו אבל את הרוב עברתי עם עצמי. מנקודה לנקודה‫,‬ עברתי כנודד בדרכים ולרוב הייתי אבוד ובלי מפה‫,‬ למרות שהייתי נעזר במפות שאפשר למצוא במרכזי ערים וצידי שבילים. הייתי משנן את הדרך והולך הכי רחוק בעזרת הזיכרון ומהר מאד הייתי חייב לעבור לאינטואיציה. בצבא הייתי זוועה בניווטים ותמיד, תמיד הלכתי לאיבוד. בדרך חזרה מטורינו, איטליה, אחרי צעידה של יום שלם‫,‬ הייתי חייב לנוח יומיים. ניסיתי להגיע לקלן‫,‬ שבגרמניה‫,‬ מתחנת דלק הרחק מחוץ לעיר ולא היה טרמפ באופק‫.‬ נכנעתי והקשבתי למצפן הפנימי‫,‬ שהורה לי להתחיל לזוז. לא מזמן הסתכלתי במפה באינטרנט‫,‬ לנסות ולשחזר את ההליכה אבל חוץ מנוקדת מוצא והגעה‫,‬ לא ממש הצלחתי. בחישוב מאד גס‫,‬ אני חושב שהלכתי כ50 קילומטר עם לא מעט משקל, ממש כמו מסע השבוע השני בגיבוש היחידה‫,‬ ששרתתי בה. נחתי תחת עץ בפארק‫,‬ לא רחוק ממרכז העיר. השקט והגשם עשו לי כל כך טוב‫ וכך ‬התאוששתי עד שהייתי חייב להמשיך בדרך. צולע מעט הלכתי לחפש אוכל, כלומר‫,‬ לקנות משהו עם המעט שהיה לי. מצבי‫,‬ תמיד‫,‬ נשמר מעל מצב של חוסר בררה‫,‬ מלבד כשניגנתי מחוץ לסופרמרקט בדרום שוויץ. הייתי בדרך לטורינו, שהיא עירו של פרימו לוי שבעקבותיו נסעתי לשם וכדי לקנות אוכל‫,‬ ניגנתי. זה הרגיש רע מאד כי עשיתי את זה בצורה כל כך ישירה ושקופה שקבוצת התלמידים‫,‬ שהייתה שם‫,‬ ממש ריחמה עלי ונתנה לי כסף בנדיבות. היו לי מעט בגדים‫,‬ שהייתי מכבס בכל הזדמנות והשתדלתי להיות נקי ואפילו התקלחתי ברחוב פעם אחת. בטורינו יש מקורות מים בכל רחוב‫,‬ אז באתי מוקדם בוקר אחד והתקלחתי‫,‬ כך באמצע הרחוב. מובן שהתביישתי אבל אף אחד לא ראה אותי ומייד הרגשתי יותר טוב, כמו בבית. אחרי הולנד‫,‬ נסעתי להמבורג שבגרמניה ובהמבורג, שהייתה התחנה האחרונה, פגשתי קבוצה נהדרת של אנשים. אחד מהם, בטוב ליבו, קנה לי כרטיס חזרה לארץ וגם נתן לי לישון בביתו כשבוע ימים. כשחזרתי‫,‬ שלחתי לו ציור עוד מהתקופה בירושלים הקדושה. ציור נבואי עם צבעי הדגל הגרמני נושקים אחד בשני‫,‬ שמעליהם מרחתי צבע לבן‫,‬ שייצר אפקט מרכך. בהחלט התרככתי ואפילו השלמתי עם כמה מהשדים‫,‬ שרבצו סביבי, או לפחות כך האמנתי, עוד אני בדרך. בהולנד עברתי כדי לבקר את יינאקה, אהבה ישנה‫,‬ שאיתה היה לי חשבון לסגור. הגעתי אליה בשתים עשרה בלילה אחרי יום נסיעות מטורף וברגע שנעמדתי בדלת ביתה‫,‬ בלי לדפוק, פתח בעלה את הדלת ונבהל נוראות מנוכחותי‫,‬ לא מבין כלל את הופעתי הפתאומית. היא לעומת זאת‫,‬ נתנה לי חיוך והזמינה אותי להיכנס אבל גם היא לא הבינה למה באתי‫?‬ אחרי וויכוח שנחל בינינו‫,‬ היא סילקה אותי מביתה. אספתי תמונה‫,‬ שהשארתי אצלה בביקור האחרון והלכתי לישון‫,‬ תחת גשר‫,‬ לא רחוק מביתה. שם‫,‬ הוצאתי את החליל וניגנתי ניגון למענה, יכולתי להרגיש את המעגל נסגר. אהבה היא כמו גשר, היא שייכת לאלו שמוכנים לחצות לעבר השני, לא תמיד ביחד‫.‬

ביום הטיסה, כשנחתתי בשוויץ, המשכתי לעיר ברן‫.‬ עיר שחבר הציע לי לנסוע אליה. הוא אמר שזו עיר עם הרבה מוזיקת רחוב, סטודנטים ואומנות בכלל. הגעתי לשם בערב עם הרכבת מציריך וכבר היתה לי כתובת של אכסניה וניגשתי לחפש אחריה. הייתה לי הרגשה שהדברים הם לא כמו שהם נראים אבל עד מהרה‫,‬ גילתי גם עד כמה‫?‬ האכסניה הייתה מלאה והם לא ידעו לעזור לי וסביבי‫,‬ כולם בהרגלם. אני מכיר את התחושה הזו היטב, תחושה‫,‬ שאני נמצא במקום הלא נכון ואין למי לפנות לעזרה. כמה שנים לפני כל זה הייתי בדרך מפולין להולנד ונתקעתי בעיר במערב הולנד‫,‬ בלי יכולת לעזוב מיד. הייתי‫,‬ שוב‫,‬ בדרך ליינאקה ולא רציתי שהיא תראה אותי בלי כסף‫,‬ אבוד ומסכן‫.‬ אירוני שזה בדיוק את שקרה כמה שנים מאוחר יותר‫.‬ החלטתי למצוא דרך אחרת להגיע לרוטרדם, עירה של האישה שאהבתי ולנסות להשתחרר‫,‬ שוב‫,‬ מכבלי העבר. את הלילה העברתי תחת שיחים‫,‬ באיזה פארק ובבוקר‫,‬ ניחשתי את דרכי לכביש שיוביל אותי בטרמפים לכיוון מזרח. בחיים לא הייתי מוצא את הכביש בעזרת מפה וההבנה שאת דרך עץ החיים אי אפשר לדעת מראש‫,‬ אני עדיין מפנים. בברן, שוויץ, באותו היום הראשון‫,‬ המשכתי לחפש מקום לינה וכששמתי לב שהלילה כבר יורד‫,‬ הלכתי חזרה לתחנה והכנסתי את הציוד ללוקר, שזה תא מטען זמני שעולה מעט והגישה אליו תתחדש רק בבוקר. פחדתי שבלילה הדברים שלי‫,‬ יהפכו למטרה ולמען הישרדותי‫,‬ עלי להיפטר מהם ללילה. השתדלתי להיות רחוק מאנשים שנראו לי בעיתיים כמו‫,‬ כל אדם שפוי וניסיתי לישון מאחורי בית קפה מרוחק אבל סילקו אותי משם. איך נראיתי, בטח, כולי מפוחד ולא מבין כלל מה קרה‫?‬ אני בחו”ל, לבד והולך לישון ברחוב. למה? לאן מועדות פני‫,‬ שכך אני מתחיל את הטיול. טיול‫,‬ שנכפה עלי‫,‬ שהוא מסע לחיפוש האני‫, אז ‬מי זה שמחפש ואת מי צפיתי למצוא? אדם עושה דברים רבים בחייו אבל מה הם הדברים‫,‬ שהוא עושה‫,‬ שעוזרים לו להתעלות מעל עצמו ולמצוא תוכן חדש‫,‬ שיסגיר את זהותו ותכליתו‫ ‬לעולם‫?‬ כך שהעולם לעולם לא ישכח שאור הוא‫,‬ שנוגע וחושך הוא‫,‬ ששומע‫.‬

אינדיבידואליות אומנותית‫,‬ תמיד הייתה בי והיום היא בעיקר באה לידי ביטוי באופן בו אני מבין את עצמי‫,‬ משמע‫,‬ לא מבין. הדברים שקורים סביבי‫,‬ שאני מצליח להתחבר אליהם‫,‬ הם מאורעות אומנותיים. המחשבה היא הכלי‫,‬ שבה אני אומן ואני לא יכול להסביר‫,‬ למה אני מתכוון‫?‬ במחשבה אני מוצא את היכולת לנשום והיכולת לנשום‫,‬ שוב. אומנות היא הכלי להנפקת התחדשות תכליתית. אומנות היא כמו המחשבה‫,‬ היא יוצרת מרחב. במרחב הזה‫,‬ הייתי רוצה לעוף אבל לפעמים אני פשוט בוהה‫,‬ כי המחשבה שלי‫,‬ מוצאת בי זונת דמיונות. אומנות‫,‬ היא לא כמו, היא פשוט הכול, כמו אלוהים. שני אלוהיים קטנים הם ואן גוך ורוטקו. שניהם‫,‬ עשו עבודתם‫,‬ כמבשרי נבואות. ללא כל התחשבות‫ ‬בעצמם וכאחוזי דיבוק‫,‬ רדפו את הצדק שרדף אותם. מתוך כל העבודות שלהם‫,‬ ישנם מספר עבודות שהן מאד מיוחדות ואני נהנה לבחור את העבודה‫,‬ האחת‫,‬ שמרכזת בתוכה את תכלית כהונתם. ציור החדר של ואן גוך ושחור על גבי אפור של רוטקו. שני הציורים כל כך ארציים‫,‬ עד שהם כמעט הופכים למציאות‫,‬ מול עיני. מציאות‫,‬ שבה האדם הראשון נמצא בתהליך למציאת קולו. קול‫,‬ שיוכל לעמוד בפני עצמו ולא כמתמודד על מקום ומספר בבימת העולם. עכשיו‫,‬ נשאר לאסוף באטיות את שיירי פיסות ההבנה‫,‬ לבנות את מקדשו בהיכלי ולהעמיד את עולמו בלבי. ראשון‫,‬ הוא זה שמוצא את היעדר קודמו ובהתחדשותו‫,‬ משתיק את סבלו, מנחם את כאבו ואת קודמו‫,‬ מספיד‫.‬

שקעתי בחוסר הבנתי עד שהבוקר הגיע לאחר שחזרתי לאותה הנקודה‫,‬ ממנה סולקתי‫,‬ מאחורי בית הקפה, אלה שהפעם כבר לא היה שם אף אחד. היה לי קר והייתי עייף במיוחד. היו לי 70 יורו והלכתי לקחת את התיקים. ליד התחנה נתקלתי בשלט שכבר ראיתי בערב שליפני, עוד כשחשבתי שאני יודע לאן אני הולך‫?‬ לפתע‫,‬ משמעות השלט נהייתה לי ברורה‫.‬ נזכרתי‫,‬ ראיתי שני אנשים צעירים עם תיקים והולכים בכיוון שהשלט הורה. ידעתי מייד‫,‬ לאן ללכת ומה אמצע שם‫?‬ זו הייתה אכסניה גדולה וזולה‫,‬ שנפתחה רק ב7:30‫.‬ אז היה לי‫,‬ לפחות ‫,‬עוד שעה לחכות בחוץ. היה שם עץ גדול ,כמה כסאות ושמיים כחולים. אני הרגשתי ריק ושמח עם זיקה לאבדון. נתנו לי מיטה בחדר עם עוד כעשרים שבשבילם‫,‬ היה זה זמן לקום ואני נשכבתי לשון. צעירים רבים מטיילים בעולם ולכל אחד‫,‬ דרך משלו לעבור ממקום למקום ואני נוכחתי לדעת שלמרות שראיתי את השלט‫,‬ לא ידעתי לקרוא אותו ועברתי מאין הכנה לקראת המסע‫, ה‬בא לקראתי. זה היה היום הראשון וכשאני נזכר בכל זה‫,‬ אני מבין עד כמה אני טיפש לגבי העתיד שמחכה לי מהיום. זה קורה המון‫,‬ שהידיעה נמצאת שם ורק המילים‫,‬ חסרות. במסע הזה למדתי סבלנות וזו תכונת הבורא הנפלאה ביותר. להבנתי‫,‬ סבלנות היא לא היכולת לחכות למשהו שיקרה. להפך, סבלנות היא היכולת להתבונן פנימה בזמן שהמציאות מחכה ואף דורשת‫,‬ שמשהו יקרה. לנצח אלוהים מחכה‫,‬ שמישהו יקום ויחצה את רקיע נצחיותו. לנצח אלוהים נוגע ולנצח אלוהים שומע‫.‬

לא מזמן סיימתי לעבוד בהוסטל לאנשים עם צרכים מיוחדים. מקום העבודה נתן לי הרגשת בית ונחיצות‫.‬ במיוחד בגלל המנהלת הבלתי רגילה‫,‬ שהיתה לי. הייתי בא לעבודה ומוצא, שהמקום‫,‬ שואב ממני את תוכי ואני הייתי משתדל להיות במיטבי, לתת מעצמי הכול כי ידעתי‫,‬ שהכול זמני. הייתה בדיחה בהוסטל‫,‬ שצריך לארגן לי מיטה באחד החדרים‫.‬ אני זוכר שגם בעת לימודי‫,‬ בהולנד‫,‬ התייחסו אלי, לעיתים, כחריג. אני רואה את הדברים בצורה כל כך שונה והפוכה מזו של הסביבה‫,‬ עד שאני מוצא עצמי מחוץ למעגל מבחירה ולא. לדעתי, כמו שלימדו אותי לבטא בהוסטל, החריגים היחידים הם אלו שמנסים להסתיר את אנושיותם מעצמם. אנושיות היא נצחית ורגעית בו זמנית כמו האמת ולכן צריך להתייחס אליה בסבלנות אין קץ‫,‬ בלי לחכות אף רגע מיותר. בספר בראשית כתוב‫,‬ שמתקופת אנוש הוחל לקרוא בשם השם. כלומר‫,‬ שמאדם ועד שת‫,‬ השם היה חלק בלתי נפרד מהדמויות וחייהן ואחרי כן‫,‬ התחילו בני האדם להתייחס להשם כתוכן חיצוני‫,‬ עד ימינו אלו, אם בכלל. בין החיים בעולם הזה לחיים בעולם הבא יש קו ובסופו‫ יש‬ נקודה. הקו הוא הרקיע וכדי לחצות אותו צריך ללמוד לרחף, כמו מדיטציה אבל מבלי לשבת ולעצום עיניים. פשוט אמונה שישנו, נקודה