שולה וסמי/ שירים לא מנוקדים, הולנד ואמריקה 1998-2002
רגע
רגע הפרדה שמפריד באופן מוחשי בין אנחנו לאני הוא שריגשתי אינם זוכרים
רק רצף של תמונות חולפות שמתהוות לתמונה אחת בעלת ממד נוסף שאינו אלה רק געגוע
אנחנו ואני כל כך שונים ואף במקומות סותרים
ביחד ,אנחנו ואני ,זו מציאות מתהווה שריגשתי זוכרים
לבד ,אנחנו ואני ,כאילו נעלם ואני זוכר רגשות
מתגעגע לרגע המפגש ומייחל לרגע הפרדה
אהבה משמע חוסר אונים.
נשמה
חוקר אני את נשמתי וכי אין רוצה את לאהוב?
שואל אני את נשמתי וכי את מי יש לאהוב?
את משפחתי אני אוהב אך נשמתי שעדין כואבת 2000 שנות גלות מסוגרת היא.
את עצמי אני אוהב אך אני שעדיין כואב 344 מחזורי חודש של גלות מאימי סגור אנכי.
אוהב אנכי את נשימותיי אך נשימותיי אינן מרוצות דיין מאהבתי.
ושוב שואל אני את נשמתי וכי אין רוצה את לאהוב?
והיא עונה שהרצון באהבה הוא לאדם וצורך הנשמה הוא בנשימה.
הפסנתר עומד ערום במרכז החדר
שולה תיגש אל הפסנתר ותסגור את כנף הפסנתר. סמי יישב מול הקלידים ויחכה. מכסה הקלידים ייסגר מעצמו בחבטה. סמי שלא נבהל פותח בזהירות את המכסה ומנגן באך. לאט ובשירה נכנסות שולה וחברותיה בריקוד נגה. כשהפסנתר שותק הן נעלמות ורק שולה נשארה לבד. סמי קם ומשתהה. הוא מתקרב לשולה ונופל לרגליה. היא יושבת לצדו ומסתכלת.
הפסנתר עומד מכוסה וסמי נכנס ומוריד אותו ומתיישב. שולה פותחת את מכסה הקלידים ולוחשת לסמי באוזן. סמי מנגן די בחופשיות דיסוננס נימשך ושולה וחברותיה רוקדות כפורקן. כשהפסנתר שותק הן נעלמות ושולה נשארת לבדה כבר לא רוקדת. סמי קם אך אינו משתהה ונעמד לידה מסתכל. שולה תופסת את סמי בדיוק לפני שהוא חובט ברצפה. שולה מתיישבת לצדו.
הפסנתר עומד פתוח. שולה נשכבת במרכז החדר. סמי נשכב לידה. הם מחזיקים ידיים.
אצבעות ,גב ,כתפיים ,בטן ,שער ,עיניים ,רגליים ,אוזניים ושפתיים.
מה היא אישה?
מה הוא גבר?
אם הייתי מספר לך על בוקר אחד
בוקר של יום שבת עם שמים מעוננים אבל שמש בטוחה עם כל הצהוב והחום ששמש יכולה להעניק
מיטה לא כל כך מסודרת אחרי לילה שבו השינה הייתה כמפלט מהיום המבקש להישכח ולהיזכר רק ביום הבא
סדינים ושמיכות שרק הן יעזו להזכיר את מעללי הלילה שכבר הפך לספק זיכרון ספק חלום
וחיבוק ופנים וחיוך ועיניים בוהות. בוקר אחד ,שני גופים ,שתי אהבות ומיטה אחת
מי זה הגילי הזה שחושב?
חושב שהוא לא מבין
חושב שהוא לא בסדר
חושב שאת לא אוהבת אותו
חושב שהעולם נגדו
חושב שהוא לבד
חושב שהוא עצוב
חושב שהוא לא יודע לנגן ולקרוא את הסימנים
מי זה הגילי הזה שחושב שהוא אני?
אני מבין שיש זמן. אני מבין את מושג הזמן
אני מבין שבתוכי הזמן קיים
שאני הוא הזמן
הלוניטציה
הנורמלי שבנו רוצה הוכחה שיש דבר כזה להיות נורמלי
מצבים מתחלפים שאת משמעותן אין הנורמלי שבנו יכול להבין
ניקוז ואז ריקן של מכלול הזיכרון לשם התבעת ההבנה בגוף הנשמה
חוסר עונים מול סימנים שהנורמלי הזכור מוצא
שקט אבל כולי נרעש ורוח אותי מעיפה
רוח המדבר ורוח הים
רוח חמה שעוטפת בעוצמת תנועתה
עיניים בוהות ואני כמו משוגע ומבט אלי נשלח מעיניים חומות
מעופי נראה בעיני הפוחדות
רוח כמו מבט מעיניך
שקט
אם אני חוזר ונהיה שוב אני
ואת בשבילי תמיד היית אותה אישה
אם אני נהיה יותר אני
ואת נהיית יותר אישתי
אשרי יושבי ביתי
עוד אהלל נשמתך
פנקס חיסונים
חיסון נגד כאבי גרון
חיסון נגד עיניים דומעות
חיסון נגד כאבי חזה
חיסון נגד כאבי לב
חיסון נגד חוסר שינה
חיסון נגד תאבון מועט
חיסון נגד הזיות ותהיות
חיסון נגד תזזיות וחוסר נחת
חיסון נגד אבדון
חיסון נגד דיכאון
חיסון נגד חוסר הבנה
חיסון נגד הרצון באהבה
חיסון נגד הרצון בהבעה
חיסון נגד קנאה
חיסון נגד כישלון
חיסון נגד טביעה
חיסון נגד בגידה
חיסון נגד חשיפה
חיסון נגד מודעות יתרה
חיסון נגד תלותיות
חיסון נגד הרצון בהחסנות.
בדרך לגן עדן(אמריקה)
אבל בלעדיך
מתגעגע לחיוך שלך
אני עוד אחזור לארץ החיים
מילים לתאר בהן הרגשות. יציאה למקום עם סיכוי לכישלון. אני רגוע עם רצון עז לראות את פרצופך ולהרגיש את מגע ידך. האיש אמר שאני משקר והוא צדק בחלקו של העניין ואני כבר הייתי מוכן לחזור. אשם במרמה של מדינה שלמה, כשהוא התחיל לשקר הבנתי שהוא שלי. טוב ,לא מייד אבל בטחון בסיסי אפף את מוחי וגופי. לא באתי לעבוד או ללמוד, באתי כי רציתי לבוא. הוא שחרר אותי ממש אחרי שהוא איים עלי ואותך לרגע שכחתי. אני פה ,הצלחתי לעבור. זמן מוגדר ,מטרה פחות מוגדרת ועוד יותר מזה ,אהבה לאישה אחת. מאז שפגשתי אותך אני חי יותר ויותר ובסוף אני עוד אשכח למות ואז אולי אני אצלך להבין, להבין ללא מילים.
והכל לא נשמע נכון
אני לא אני
מבטיח ולא מקיים
מתגעגע ולא מאמין
והכל כבר היה עבוד מראש
אני מעבד את הרצון
אני סוגר חשבון עם עצמי
לא רוצה להיות יותר אני
רוצה לבכות
לא רוצה לכתוב לך על
האני הלא אמיתי
יום אחרי
אין אני אמיתי
אני סוף ,סוף מתחיל להבין
הכל שקר ,מילים סתם
לא עבוד ,לא מקבל את חיי כעובדה
או למות
או להוכיח קיימות אמיתית
ואני לא מת כמותם
ולהוכיח זה לשקר
ורק בבכי אני ,אני
ורק כשדמעות זולגות אני
מאמין ,מאמין בצחוק ובשקט
ואם אף אחד לא מת
אז למה שאני אבכה
רוצה למות
רוצה למות מצחוק
בחוץ שמש
ביפנים שחור
למות בארץ ישראל היום או מחר
לחיות פה או באירופה
נהייתי הקורא בעיתון
מזדעזע שוב ושוב
מעבד את תחושת המקום
סיבת הקיום האידיאלי האידיאלית
רעיון השיבה
לא תחייה
לא תבין
לא תיתן
לא תוותר על אדמת אבותיך
לא תכבד את שכניך
תהייה לעם
תהייה לוחם
על תקשיב לי ,אני כבר לא שם חמש שנים
גוון קולך
כמו מלאך
מבשר לי
גן עדן או גיהינום
שיחות שלום
ברצוני להזדהות
אני התליין הייצוגי
ובאתי לדון את גורלכם.
השיחה היא רק דימוי,
לכם אין קול ויש עונה,
אני הוא העונה האכזר.
רבים כבר נידונו
אז עכשיו גם אתם.
בלי דמעות ,עם דמעות
את עינכם אני בכל מקרה לא רואה.
את ראשכם דהיינו חכמתכם אשמור
ואת אדמתכם ולבכם אשרוף.
מי שלא שומע צעקות ברקע
צודק באוזניו וחירש בנפשו.
יש לאן לברוח ,על תהססו פן תתפסו
ואם אתם מאמינים לי אז אבוי לכם
אשאיר אתכם פה לזמן מה
לצפות בשיחות השלום שצעקתי
היא הקול היחיד שנשמע
וברגישותך אני מצליח
לנגע בקצות אצבעותיי,
מהסס
אמרתי לך כבר פעם שיש לך קסם
הדרך שבא את אומרת “שלום”
שפתים מתרחבות ונשיפה מהריאות
מיתרי קול שמנגינה אותם עוטפת
קצת קושי והמון יופי
אני לועג לעצמי על מילים סתם
מה המחיר לאהבה?
מה המחיר לחיים?
אני עוד לא שילמתי
אני עוד חי
אני עוד אוהב
בררנות
כובד הבחירה בואקום התעשייתי של הסיפוק הפנימי
סיפוק חיצוני מוחצן או חוסר עניין נשלט למטרת הדחקת חוסר יכולת בחירה
ואל תפחדי מהעולם ,הוא עוד לא נברא
ואל תקווי לשלווה כי היא בעצמה עוד מקווה
ואל תמדדי את התמורה כי היא והקנאה שלוות כמדד לאהבה
ואל תבקשי את החוכמה כי היא באה מעצמה כטיפשה הזויה
וממני תפחדי
כי אהבתי הגשומה נאצלת היא ושרויה על מרחק לא קיים בין הזמן למילה
וממה שבראשי אל תפחדי
כי הוא נברא בצלם מחשבותיך.
“לך, לך מארצך ותהייה לגוי גדול”
ואת אשר לי, אתן לך ברצון
ואותי אשמור לי כרצון בנוכחותך.
נותן לך כרצונך לראות
והכל לא הייה באמת ככתוב
והכל לא יהיה
ניו- יורק בלילה
ואת בבוקר יותר יפה
מהשמש
ואם לשבת מולך
ואם לחייך מקצת התרגשות
ומקצת מבוכה
ואם לעבור מהרגע הזה
לרגע הבה ללא צורך
טביעה בהרגשה
אלה
שיוט איטי ולא מודרך
ואם לראות אותך
כמו שאת
ואם להיות אני כמו
שאהיה
והכל נהיה כדברו
ברוך הבא לעולם
ואפילו אך לרגע
נפגעי האחווה והרעות
והגרדום עולה
האסיר מובל אל הבמה
תמונת מזכרת ועוגה לקינוח.
הרצון לכאוב והרצון להכאיב
היכולת לכעוס והיכולת לשכוח
האומץ לאהוב והאומץ לסלוח
“אבינו מלכינו…
…כי אין באנו מעשים”
והכל לא לנצח ,אפילו לא אני
ואפילו אלוהים לא יודע להגיד
מתי הסוף רק לרמוז לנו הוא מעז,
שהריי אם היינו יודעים לא היינו
חיים. ועל הרמז שלי אני תוהה
איך לא ראיתי שבך אני מתאהב
וכמו טיפש עקשן לא הבנתי
באותו היום שלך אני
צריך להגיד שלום
שימחה שאני לא מבין ,מן חיוך פנימי
אולי כי כשאתך דברתי היום ראיתי והרגשתי
שאת בדיוק אותה אחת שאצלי בראש
אני יודע שזה לא יכול להמשיך לעולם אך כל
עוד אני מחייך אני לא מחפש סיבות שייקחו
ממני שימחתי
ואת בראש מחשבתי בכל מיני צורות והשוות.
ואני משתדל להירדם ולא יכול. אין לי
בררה אלה להרגיש את שאני מרגיש. על מחשבתי
אני מנסה להשתלט אך השינה עדיין לא באה
ומחר זה לא משנה מה ,הרי עכשיו חיוך
והוא בא ממך
אישה פשוטה
אישה חופשייה
אישה ילדה.
ואני קצת משוגע לאחרונה. לפעמים טוב
ולפעמים רע
איש טיפש
איש עקשן
איש בלי שפם
ערב של שושנים\ ערס של שושנים
ואם אני שוב פוגש את עצמי
ואת כבר לא תהיי אישתי
רק ללמוד להיות יותר אני
עוד אהלל נשמתי
מצאתי משהו אמיתי
והוא מתוכי
עוד אותי מענה
ומזכיר לי שרק אלוהים
ואהבה
נשגבים מתוך הזמן
שנותר ועבר.
למצוא כמו לנשום
נשימה ראשונה
כמו שאלוהים ואהבה אותנו בראה
לתת לאמת להראות את עצמה
שוב ושוב
אהבת רוח
ולא רוצה שתשתני
ולא רוצה שתאהבי
ולא רוצה שתחייכי
ולא רוצה שתקשיבי
ולא רוצה שתביני
ולא רוצה שתתמסרי
רוצה שתהיי לצדי
אהבת רוח אלוהים
ולא רוצה שתשתנה
ולא רוצה שתתקשה
ולא רוצה שתתרחק
ולא רוצה שתסתלק
ולא רוצה שתתבייש
ולא רוצה שתתממש
רוצה שתהיה לצדי
אהבת רוח נפשי
מאבד כל מוסר של דמיון
אני נולדתי עם רצון עז ואמונה
רצון עז ואמונה שאני הוא העולם
אני הוא העולם והעולם הוא אני
אני נולדתי להיות גדול
גדול כמו כל הגדולים
כל הגדולים היו פעם קטנים
קטנים עם רצון עז ואמונה
אני נולדתי קטן
קטן כמו העולם
עולם אכזר
אכזר אני
אני נולדתי בכיין
מגיע לי
[..]
ומגיע לי
[-]
היום כבר לא מתים מאהבה
אבל תמיד השתגעו ממנה
רצונו של הסובייקט להיות עם האובייקט
והאובייקט הוא גם סובייקט. בלבלה
שקט
ורוח אותי מעיפה
רוח הזמן ורוח התשוקה.
בים של רגעים
אני מייחל לרגע יחיד
ואותך
שבמרחקים
רגעים של שיגעון
ורגעים של שכינה
רוח שקטה
וסערה מתוקה
טובע ביים של תמיהה
שקט
רעש השקט
עוד רגע תצאי
ואני שוב אפגוש את עצמי
לקח לי זמן אחרי שנפרדנו היום
להבין
שאת מעבר לכל יכולת הבנה או הגיון,
אדם כשלעצמו.
לרגע ניסיתי לדמיין את מחשבותיך.
“אוף, עוד פעם לעבוד”
ואני ואת לא ידענו
שאני אחכה פה
לעוד
{בסוף היא לא יצאה}
חכה רגע
חכה אפילו יותר מרגע
חכה דקה ,דקה שלמה
ורק חכה ,על תעשה כלום
אחרי דקה חכה עוד שתים
עכשיו תמשיך לחכות
שעה ,שעה שלמה של לחכות.
למה אתה מחכה ,לרגע הנכון
אז חכה עוד שעה ,תתרכז
ותחכה. יום שלם ואולי אפילו
עוד יום. אחרי שבוע בעצם ,לא,
אחרי שנה של לחכות אז עוד שנה
זה לא עניין
חכה 20 שנה או אפילו כל חייך
ואז הרגע יגיע. הרגע שתבין
שאין מה לחכות
אני כותב למרות
אני עדיין אוהב למרות
אני אומר שלום למרות
ואני לא מבין למרות
אותך היום פגשתי
ולמרות הכל אני יודע שאני לא יודע.
לשכב אתך בדמיון
עיניים עצומות ורק
מגע הגוף וריח התשוקה
מעלים בראשי ידיעה כנועה
תנועה ללא תבוסה
הוויה ללא רתיעה
רק נשימה אחת עמוקה
עכשיו
אני רוצה לראות ילד נכנס לי לחדר ולפני שהוא מספיק אני
אומר לו לך לאימא ואני אז שומע את קולך כשאת שואלת לרצונו.
אני רוצה להסתכל לך בעיניים ש 60 שנה כבר מסתכלות אל תוך
עולם זה ולהגיד לך שמחר אני הולך לשתול עץ
עכשיו אני משחק באש
מסוכן
בגלל זה אני אליך נמשך
את כמו אש בתוכי
{השירים לא קשורים ישירות אליך
אבל הם בהחלט באים ממידותיך}
כי אתך אני
ובלעדיך אני
את הרגע שעבר אני מייחס לאמת
את הרגע שעכשיו אני מחייב כלא קיים
את הרגע שיבוא אני מברך כרצונו
ענן אפור כנגד שמים
שעגה כנגד השקט
זמן כנגד המוות
להסתכל אל השמיים
להקשיב לשקט
להבין את המוות
יש בי המון טוב
ויש בי המון רע
אבל אני מעבר להגדרה
אני המלה שמבטא אהבה
{ואני ההרגשה שאותי מבעיתה}
במקום שהתפל שולט
הרגע הבא הוא מפלט
במקום שהרגע הבא שולט
הרגע שעבר הוא מפלט
במקום שהעבר שולט
הרגע שעכשיו הוא מפלט רק אם את פה כמשפט
הגדרת חוסר הקיום
הפנים נהיה לחוץ
החוץ הופך לפנים
והגשמת חוסר הקיום
סוטרת את עובדת קיומו של היקום
שיר דיכאון
החיוך שהיה
והמגע שנגע
הפשטות שנעלמה
והפרצוף שהשתנה
השקר שהתאמת
והפחד שהתפשט
הכוח שדעך
והלב שנמעך
גל הדיכאון וגל האהבה
אותי גילה ושינה
ואותך הפך כינה
את לא את
אני לא אני
וביחד היינו משהו
יותר נשגב מאהבתי
וכולם אומרים
וכולם יודעים
וכולם מבינים
וכולם רואים
ואחרי שהקשבתי
ואחרי שחשבתי
ואחרי שהבנתי
ואחרי שוויתרתי
והיא שאהבה
והיא שלא ידעה
והיא ששכחה
והיא שהראתה
והוא שמאמין
והוא שלא האזין
והוא שבלא יודעין
והוא שלא הבין
ולפני הכל
אני אוהב את אהבתה
ואהבתה אותי אוהבת
בלי הבטחות ובלי הכוונות
ואם הייתי מספר לך על ערב אחד
שהגיע מעצמו עם יכולת לשנות
את מעמדו של אחד מסוים.
מעמד עבדים בלי אזיקים ויכולת
תנועת איברים
את הרגעים שעוברים ונשכחים יהיה
אפשר לנקז למילים רק אחרי שהבוקר
כבר עמד והשכים. בלי לומר ובלי להבין
אכתוב את מהות הקיום של יחסי המין
האנושי שבינך לביני
את הפחד ואת התקווה אני אזהה כחלק
מהשגרה
את הפשטות והכמיהה לידיעה אשמור
ליום הבא
ואני צוחק
ולא יכול לישון
תפסיקי כבר לחשוב עלי
תראי לאן הגעתי בזכותך
והכל בגללי
ובראשי.
ואת כמו קוסמת
אותי כישפת
לחיות את היום בעצבות
ולא לישון את הלילה בתקווה.
אבל שלא תיטעי בחוסר קיומך
כי לחשוב שאת אהבתי
האחרונה זו בהחלט בררה.
הבררה הטבעית
של מוח אוהב
לב מתבלבל
גוף מסתגל
וצחוק מתגלגל של ילד כואב
את פיסות ההגיון אני אוסף בזהירות
את רגעי האבדון אני שוכח בקביעות
את שיירי הטירוף אני מקבל כמהות הקיום
את התקפי הצחוק אני מברך כהמשכיות
עצור
הטירוף שהיה מושא להבנה
הפך למשחק על במה
והאהבה שהייתה כתשובה
הפכה לחיפוש השאלה
מתוך הבנה אני אובד עצה
ומתוך ידיעה אני מאבד תקווה
שתיקת הרצון וניוון הפחד
והטירוף כהוכחה לקיומה של האהבה
מה חיפשתי
שמצאתי
ועזבתי
והבנתי
ושכחתי
שאיבדתי.
שקט
ורוח אותי כבר לא מעיפה ואם להשתגע אז רק מאהבת אישה
תיקון עולם
ויהודי
ששמש ארץ ישראל ניכרת על פניו
קרא לי רוצח
ואישה
שמבטה ושנות חייה הרבות
אמרו כניעה לבעלה
ואדם
שצחק ודיבר בקול רם
נראה פוחד מקיומו
ואני
לא רוצח ,לא בעלה של אישה כנועה
ולא פוחד יותר מקיומי
סוף הסיפור
ואף אחד לא מת
ולי כבר נמאס לכאוב
ולהבין שנגמר
נטמע בי סוף ,סוף.
ואם תרצי יום אחד לדבר
אין לי מושג את מי תפגשי
ואם אהיה כבר למישהו אחר
תדעי שזאת את ששחררת את נפש הווייתי
קוסמת בלי כובע
מבט לי שלחה
וכשהסתכלתי לגובה
ראיתי אישה
האמת וסמי מתאבלים על השקר
קושי הביטוי הפנימי הוביל אותי לעצבות. אני מתאבל על האמת המשקרת
פתרונות זמניים לבעיה ספנית
סמי חושב שאותך הוא אוהב
לא מוותר על מוסר ההבנה איך שולה כאילו לא הייתה
היה שם רגע אמיתי
ואותו המשכתי לשקר
עצבות של הרגע שאחרי
אחרי שאני המשכתי להיות אני
וסמי הופיע רק כשכבר הייתי בצד השני.
גילי חושב שהוא עליך מתאבל
מוותר על מוסר ההמשך אם רעות כבר לא תתממש
היו שם הרבה רגעי שקר
ובהם המשכתי להאמין
שמחה של הרגע שלפני
לפני שאני המשכתי להיות כמותי
וסמי נעלם ונשארתי רק אני
נכנסתי לתוך החדר שעד עכשיו נשכח ועצם קיומו מוכיח את חשיבותו
מראות מקיר אל קיר ,מתקרה ועד רצפה. את בגדי השארתי בחוץ ואני פה לבד
אני ועוד אלפי כמותי שמחכים פה למצעד
את פרצופי אני מזהה ואומר שלום כהרגלי לפני שאני אומר את חובתי
חדר שהזיכרון בו משתקף והילד שבי חוזר ומתאושש
והוא לי מזכיר ששכחתי את מהות קיומ
על כן החדר אותי מראה ואת השקר הוא מאמת ואת האמת הוא מסנוור
אני מתאבל על רגע אמיתי ועל האמת שאותה שיקרתי
לחיות עצבות ,צער ,חרטה ,פחד ,קטנות ,יהירות ,חוסר בטחון ,חוסר טעם בלשון ,חיפזון ,חוסר אמונה ,חוסר הבנה ,חוסר הקשבה ,רצון של אומן ,אבדון מהזמן ,שיגעון מאוזן ,בספק מושלם ,בביטחון לא קיים, בסלידה מהים
ואם יכולת למות בזמן
לכתוב מילים כמו לעוף זו אחת מדרכי האדם להתנתק מהכלל ולהתנקז אל תוך הרגע
אדם שמחשבותיו מובעות לסדר או מעבדות לחלוטין את השליטה?
זו שאלה. האם אני עכשיו אני או רק כלי להבעת האבסורד שהם כמובן החיים
רצון לחיות או חיים כרצון?
לכתוב שלא כמו לדבר אפשר למשוך לאורך זמן ןאפשר לחזור ולחשוב ואפילו למחוק. ליצור רגע שמשמעותו אינה חייבת להיות מובנת בו ברגע ואף מלאה סתירות. אפשר לחזור ולקרא ולומר לעצמך האם זה באמת מה שרציתי להגיד. וכבר הטעות הראשונה נפרסת. מה שרצית? רציתי להיות אמיתי וכנה ובמיוחד באותו הרגע. רציתי להסביר לי את שאני רוצה. רוצה לחיות, לא לפחד ולהרגיש טוב שמתחבר לי עם בטוח.
יופי, אבל החיים שם בחוץ אינם כמו כתיבה ועל כן עולה לי עוד שאלה.
לחיות כל רגע כאמת אחרונה או כאמת רגעית ראשונה.
לשם האומנות?
האיזון שבין התבטאות למימוש, לא קיים.
אני חוזר ומבטא מתוכי מתוך ממשיות ריקה. להגיד מילים מסוימות ובו בזמן להבין שאין מקשיב. אין מי שיאשר את האמת בגדולתה, ייתן נופך ערכי לממד העמוק שהנפש משקפת. מתוך מצוקה מתונה לחפש את המילים שיעידו שכאן הייתה מחשבה שעברה לשלב המימוש.
ואומנות היא קללה שמהולה באמת היחידה. האדם המתבטא מקבל את השטחיות הרובצת כפתרון זמני לחוסר ההבנה שבינו והכלל. אך שטחיות זו היא גם כקללה שמהולה בשקרים ובאמיתויות מדומות. חפש את הפשט החבוי באשליה ותמצה את האמת המדומה. סלק את המדומה והנה אומנות מתרווחת לה. אומנות כמו אהבה היא לא תנאי אלה זאת שמותנת מעצם קיומה של השגרה המעוותת שבא אנו מנסים להתמזג.
טרוף הדעת
לרדת לעומקו של בן אדם. לתת לפרצוף האמיתי להראות את עצמו. לא יופי ולא כיעור. לא טוב ולא רע. רק טירוף כבסיס להבנה. להבין את הקיום האמיתי של בן אדם לשאר העולם וביחוד לשאר האנשים. להרגיש את חוסר הקיום, השולט כנצח על האמת הרגעית המתהווה. טירוף כוויתור על שליטה והתגברות כוויתור על טירוף. יישום המציאות הכללית הלא קיימת דרך הוויה רגעית מטורפת של האדם ואיבוד מחסום הפחד. הפחד מהאמת כמו הפחד מהטירוף הם הניגוד המוחלט לאמונה בחוסר הקיום והדלת שמפרידה בין האדם הרגעי לבין הבנתו את הקיום הנצחי. איבוד שליטה כמפתח למנעול לא קיים אך מתהווה בממד הנצחי. הנצח מתהווה והרגע לא קיים והמנעול הוא סיבת הקיום, שתכליתו ויכולת חוסר קיומו מונעים מתפקידו כיוצר עתיד. השאיפה לעתיד והרצון להבין כמו היכולת לחיות משמה להרגיש, לחשוב ולנשום, הם שמובילים אל יכולת הטירוף והשלמת חוסר ההבנה בחוסר קיום רגעי והבנה נצחית.
אהבת האמת והחוכמה כאהבה עצמית ואהבת אישה
–
שתיקת אלוהים כצעקת האדם
אמונה כטירוף
סוף לאהבה כמוות
התהוות רגעית כחוסר קיום
לידה מחדש כנצח
הלוואי ויכולתי לגעת בך
הלוואי ויכולת לגעת בי
נטייל ונשוט בין גדות הישות
הלוואי שנמצא את הלב
הלוואי שנאבד את הכאב
בלי רצון ובלי לרוץ
הלוואי אפילו נשכח
הלוואי אפילו נסלח
לעולם ולאדם
הלוואי ויכולתי לעוף
הלוואי ויכולתי למות
גזר דין לחי