בלב שלם לקחת מקום תפוס בחולי

בלי בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ הייתה תמיד תוהו ובוהו        וחושך על פני תהום תכליתה, של הארץ ורוח אלוהים הבודדה מרחפת על פני המים. מסתכלת לראות עם משהו השתנה אבל לא, כלום עדין לא השתנה. רוח אלוהים מרחפת ונשמת האל לוחשת “כי מי יעריכני וידע אהבתי?” דממת נצח בכל ואלוהינו ניגש לעבודה ולו רק משום שמעולם לא נברא אדם ולעולם שוב לא יברא. האדם הוא בנשמתו ובהתגשמותו הוא‫,‬ אדם. ויאמר אלוהים ויהי אור והכול יהי אור‫,‬ אפילו החושך. וירא אלוהים את תכונות האור, שבניגוד לחושך‫,‬ האור כי טוב מתרחב ואילו החושך פשוט שוקע. ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך וילחש לאור אתה יום ולחושך קרא לילה. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ויאמר אלוהים  יהי רקיע במים ויברא אדם וייתן לי יד‫.‬

נסעתי לשדה התעופה עם כרטיס טיסה לאירופה. בתחילה‫,‬ הרעיון לא נראה לי אבל כשאלוהים רוצה שאני אעשה משהו‫,‬ הוא יודע לגרום לי להבין שאין להתווכח. בעצם‫,‬ היתה התנגדות אבל אני הרגשתי נמחק ומצאתי עצמי מתארגן. התקופה‫,‬ ההיא בירושלים‫,‬ נגמרה בכך שכל הכסף שהיה לי‫,‬ הלך ונעלם‫.‬ כרטיס הטיסה נקנה ע‫”‬י חברה של חבר שהיה חייב לי כסף. סידרתי לעצמי עוד קצת כסף משני ציורים וארזתי הכול למחסן בהשכרה ולשדה נסעתי יחד עם סקסופון, מחשב לפ טופ ו100 יורו. היו לי שני כלבים‫, אז‬ מסרתי את טייגר דרך מכר ופרינצ’יפסה ברחה ממש לפני העזיבה. בכלל ,הסיבה שיכולתי להרשות לעצמי דירה בירושלים מבלי לעבוד‫,‬ הייתה שמכרתי בית. בית שההורים קנו בערד, איפה שנולדתי, בעזרת זכותי כחייל לקנייה מוזלת. זו הייתה השקעה וקשה לי להסביר‫,‬ למה לא רציתי להמשיך להשכיר אותה וליהנות מהרווח‫?‬ הרגשתי שאני צריך את הכסף וזה היה כסף קל. חילקתי ממנו ללא מעט אנשים וזה עזר לי למצוא שקט פנימי ולהשקיע את עצמי באומנות ובלמידה. באפריקה, שביקרתי בה‫,‬ לא מזמן גם השארתי ממיטב כספי. נסעתי כי הייתי סקרן לגבי תנאי החיים שם ושלושה שבועות הספיקו למלא את סקרנותי עד תום. המשפחות‫,‬ שפגשתי שם‫,‬ היו כולן מאד שמחות לארח אותי וידעתי שהתפקיד הקטן‫,‬ שהוטל עלי‫,‬ הוא להוציא ממיטב כספי לקראתם וזה עזר להשקיט את מצפוני הכואב מהעוני, המחסור וחוסר התקווה‫,‬ שפגשתי‫,‬ באפריקה הגוועת. חוסר תקווה שאני‫,‬ לעיתים‫,‬ אף מוצא בעצמי. חזרה בירושלים‫,‬ במבצרי‫,‬ הייתי מצייר ציורי שמן עם הידיים, לומד תורה ומנגן בפסנתר. את הפסנתר שכרתי מחנות לכלי מוסיקה ולחברת ההובלה שהביאה אותו לא היה קל להכניס אותו לבית, מה גם שהייתי צריך לנסר קצת לתוך המשקוף כדי להעביר את הפסנתר לחדר השני. דירה קטנה עם חלונות לרחוב צדדי בתחילת התחנה המרכזית עם מדרגות ברזל תלולות בכניסה. מין פינה חבויה שמוניות השירות עוצרות שם ואז צפירות מטורפות נשמעות‫,‬ כמו שדה קרב. מאד אהבתי לטייל בעיר וגיליתי, שהיא באמת‫,‬ ירושלים של זהב. לא בגלל הזהב, שהיה בה פעם, אלה בגלל הזמן שעצר בה, אז בתקופת בית המקדש. קשה לחבר בין התנ”ך וגיבוריו לירושלים של היום, ירושלים של מטה. איך אפשר לגשר על הפער בין סיפורים ואגדות‫,‬ שאין באפשרותנו לאמת והכותל המערבי? השריד היחיד שאין עוררין על מוצאו, אז מה עם דוד, שאול, יהושע, משה ,אבותינו, אימותינו ונוח? ‫(‬האם‫)‬ הם היו, לא היו? אפשר להסתובב בירושלים ולהרגיש שהזמן‫,‬ כלל לא קיים בה. כל רגע‫,‬ כמו קסם‫,‬ הופך לנקודה ההיא בעבר כשכל הלווים היו שרים עת עלייתם לבית המקדש. האמת‫,‬ היא שירושלים הייתה עבורי בעיקר עיר מקלט. ממי בקשתי מקלט? הרי שאלה למוצאי תשובה שזה עתה חזרו לרעות‫,‬ מרצונם‫,‬ בשדה בית המקדש שבלבם‫.‬

 

שקט

ושוב הרוח לוחשת

קולה כתפילה

לאל לא מושיע

ואני משתחווה

ומודה

עכשיו

היא לוחשת

ואז בקול צעקה גדולה

עכשיו

ואנחנו קורעים ומשתחווים

וקולה כדממה מלטפת ואוהבת

את המתים

שקט

 

לא הייתה מטרה לנסיעה‫,‬ חוץ מכמה נקודות שחשבתי שאני רוצה לעבור בהן אבל כן הייתה בי כוונה‫.‬ מצאתי את עצמי מרשה לבורא עולם ללמדני את הדרך. השתדלתי לוותר על עצמותי ולנסות לראות איך המציאות מתהווה‫?‬ מבלי שאני צריך לבחור‫,‬ בין הרצון לפחד. גיליתי שהדרך‫,‬ מתממשת כשהרצון והפחד מתחברים והבחירות נובעות מחוסר מטרה וכוונה שלמה. אני לא יודע להתנהל מול מטרה‫.‬ להשיג אותה‫,‬ הוא תהליך חסר טעם אם אין הבנה לאן הדרך ממשיכה‫?‬ אני מעדיף לא לדעת לאן מועדות פני אבל כן לגלות‫,‬ היכן אני דורך עכשיו‫?‬ ההורים לא ידעו שנסעתי וכך גם קיוויתי להיפטר מרשתות ההצלה‫,‬ שכבלו אותי. הייתי סקרן עד כמה רחוק אוכל להגיע‫?‬ כמו בכיתה ד’ כשברחתי מהבית‫,‬ עד היציאה מהעיר לכיוון באר שבע, עד שראיתי את הבדווים‫ ‬מחכים בתחנה ואת הדרך ללא גבול שנפרשה בפני. מייד הסתובבתי וחזרתי בפחד מהלא ידוע והלא מוכר. בסופו של דבר‫,‬ רשתות ההצלה לא נעלמו והם הפכו לרשתות משותפים‫,‬ ביני לבין הורי. הורים‫,‬ שאהבתם היא חבל ההצלה שקשרתי בנפשי מאז שהתוודעתי אליה‫.‬ הייתי בערך בן 4 כשנכנסתי למטבח וביניהם התחולל ריב גדול ואני זוכר הבעה של ניתוק ואכזבה. צעקות, משיכות בשיער ובכי היו האספקלריה שלי למה אהבה עושה‫?‬ כשגבולות מפרידים‫,‬ בינה לבין כוהניה‫.‬ בני אדם יודעים גבולות כמקור למלחמות, עימותים וריבים. גבולות פיסיים וגבולות רגשיים, בין בני זוג‫,‬ כמו עמים שכנים. הגבולות היחידים‫,‬ שהנני מוכן להודות בהם‫,‬ הם גבולות ההבנה שלי‫,‬ את כוונת הבורא‫,‬ כלומר‫,‬ שהגבול עומד ומחכה שיפרצוהו‫,‬ שוב ושוב‫.‬

 

מרבית הזמן‫,‬ בירושלים, ביליתי לבד, כמו היום ומרבית הזמן הייתי עסוק בעצמי, כמו היום. אני לא זוכר את הנסיעה לשדה התעופה אבל אני זוכר את הישיבה באולם ההמתנה. כמו ‫לחכות‬ לאוטובוס לקראת נסיעה קצרה אל מחוץ לעיר‫.‬ חודש וחצי טיילתי במרכז אירופה ולא הגעתי ליפן‫,‬ כמו שדמיינתי לעצמי. הייתי בשוויץ, איטליה, הולנד וגרמניה. את רוב הנסיעות עשיתי בטרמפים ומהנגינה ברחוב הרווחתי מספיק כדי לאכול, לחם בעיקר. היו אנשים נהדרים בדרך שעזרו וחייכו אבל את הרוב עברתי עם עצמי. מנקודה לנקודה‫,‬ עברתי כנודד בדרכים ולרוב הייתי אבוד ובלי מפה‫,‬ למרות שהייתי נעזר במפות שאפשר למצוא במרכזי ערים וצידי שבילים. הייתי משנן את הדרך והולך הכי רחוק בעזרת הזיכרון ומהר מאד הייתי חייב לעבור לאינטואיציה. בצבא הייתי זוועה בניווטים ותמיד, תמיד הלכתי לאיבוד. בדרך חזרה מטורינו, איטליה, אחרי צעידה של יום שלם‫,‬ הייתי חייב לנוח יומיים. ניסיתי להגיע לקלן‫,‬ שבגרמניה‫,‬ מתחנת דלק הרחק מחוץ לעיר ולא היה טרמפ באופק‫.‬ נכנעתי והקשבתי למצפן הפנימי‫,‬ שהורה לי להתחיל לזוז. לא מזמן הסתכלתי במפה באינטרנט‫,‬ לנסות ולשחזר את ההליכה אבל חוץ מנוקדת מוצא והגעה‫,‬ לא ממש הצלחתי. בחישוב מאד גס‫,‬ אני חושב שהלכתי כ50 קילומטר עם לא מעט משקל, ממש כמו מסע השבוע השני בגיבוש היחידה‫,‬ ששרתתי בה. נחתי תחת עץ בפארק‫,‬ לא רחוק ממרכז העיר. השקט והגשם עשו לי כל כך טוב‫ וכך ‬התאוששתי עד שהייתי חייב להמשיך בדרך. צולע מעט הלכתי לחפש אוכל, כלומר‫,‬ לקנות משהו עם המעט שהיה לי. מצבי‫,‬ תמיד‫,‬ נשמר מעל מצב של חוסר בררה‫,‬ מלבד כשניגנתי מחוץ לסופרמרקט בדרום שוויץ. הייתי בדרך לטורינו, שהיא עירו של פרימו לוי שבעקבותיו נסעתי לשם וכדי לקנות אוכל‫,‬ ניגנתי. זה הרגיש רע מאד כי עשיתי את זה בצורה כל כך ישירה ושקופה שקבוצת התלמידים‫,‬ שהייתה שם‫,‬ ממש ריחמה עלי ונתנה לי כסף בנדיבות. היו לי מעט בגדים‫,‬ שהייתי מכבס בכל הזדמנות והשתדלתי להיות נקי ואפילו התקלחתי ברחוב פעם אחת. בטורינו יש מקורות מים בכל רחוב‫,‬ אז באתי מוקדם בוקר אחד והתקלחתי‫,‬ כך באמצע הרחוב. מובן שהתביישתי אבל אף אחד לא ראה אותי ומייד הרגשתי יותר טוב, כמו בבית. אחרי הולנד‫,‬ נסעתי להמבורג שבגרמניה ובהמבורג, שהייתה התחנה האחרונה, פגשתי קבוצה נהדרת של אנשים. אחד מהם, בטוב ליבו, קנה לי כרטיס חזרה לארץ וגם נתן לי לישון בביתו כשבוע ימים. כשחזרתי‫,‬ שלחתי לו ציור עוד מהתקופה בירושלים הקדושה. ציור נבואי עם צבעי הדגל הגרמני נושקים אחד בשני‫,‬ שמעליהם מרחתי צבע לבן‫,‬ שייצר אפקט מרכך. בהחלט התרככתי ואפילו השלמתי עם כמה מהשדים‫,‬ שרבצו סביבי, או לפחות כך האמנתי, עוד אני בדרך. בהולנד עברתי כדי לבקר את יינאקה, אהבה ישנה‫,‬ שאיתה היה לי חשבון לסגור. הגעתי אליה בשתים עשרה בלילה אחרי יום נסיעות מטורף וברגע שנעמדתי בדלת ביתה‫,‬ בלי לדפוק, פתח בעלה את הדלת ונבהל נוראות מנוכחותי‫,‬ לא מבין כלל את הופעתי הפתאומית. היא לעומת זאת‫,‬ נתנה לי חיוך והזמינה אותי להיכנס אבל גם היא לא הבינה למה באתי‫?‬ אחרי וויכוח שנחל בינינו‫,‬ היא סילקה אותי מביתה. אספתי תמונה‫,‬ שהשארתי אצלה בביקור האחרון והלכתי לישון‫,‬ תחת גשר‫,‬ לא רחוק מביתה. שם‫,‬ הוצאתי את החליל וניגנתי ניגון למענה, יכולתי להרגיש את המעגל נסגר. אהבה היא כמו גשר, היא שייכת לאלו שמוכנים לחצות לעבר השני, לא תמיד ביחד‫.‬

 

ביום הטיסה, כשנחתתי בשוויץ, המשכתי לעיר ברן‫.‬ עיר שחבר הציע לי לנסוע אליה. הוא אמר שזו עיר עם הרבה מוזיקת רחוב, סטודנטים ואומנות בכלל. הגעתי לשם בערב עם הרכבת מציריך וכבר היתה לי כתובת של אכסניה וניגשתי לחפש אחריה. הייתה לי הרגשה שהדברים הם לא כמו שהם נראים אבל עד מהרה‫,‬ גילתי גם עד כמה‫?‬ האכסניה הייתה מלאה והם לא ידעו לעזור לי וסביבי‫,‬ כולם בהרגלם. אני מכיר את התחושה הזו היטב, תחושה‫,‬ שאני נמצא במקום הלא נכון ואין למי לפנות לעזרה. כמה שנים לפני כל זה הייתי בדרך מפולין להולנד ונתקעתי בעיר במערב הולנד‫,‬ בלי יכולת לעזוב מיד. הייתי‫,‬ שוב‫,‬ בדרך ליינאקה ולא רציתי שהיא תראה אותי בלי כסף‫,‬ אבוד ומסכן‫.‬ אירוני שזה בדיוק את שקרה כמה שנים מאוחר יותר‫.‬ החלטתי למצוא דרך אחרת להגיע לרוטרדם, עירה של האישה שאהבתי ולנסות להשתחרר‫,‬ שוב‫,‬ מכבלי העבר. את הלילה העברתי תחת שיחים‫,‬ באיזה פארק ובבוקר‫,‬ ניחשתי את דרכי לכביש שיוביל אותי בטרמפים לכיוון מזרח. בחיים לא הייתי מוצא את הכביש בעזרת מפה וההבנה שאת דרך עץ החיים אי אפשר לדעת מראש‫,‬ אני עדיין מפנים. בברן, שוויץ, באותו היום הראשון‫,‬ המשכתי לחפש מקום לינה וכששמתי לב שהלילה כבר יורד‫,‬ הלכתי חזרה לתחנה והכנסתי את הציוד ללוקר, שזה תא מטען זמני שעולה מעט והגישה אליו תתחדש רק בבוקר. פחדתי שבלילה הדברים שלי‫,‬ יהפכו למטרה ולמען הישרדותי‫,‬ עלי להיפטר מהם ללילה. השתדלתי להיות רחוק מאנשים שנראו לי בעיתיים כמו‫,‬ כל אדם שפוי וניסיתי לישון מאחורי בית קפה מרוחק אבל סילקו אותי משם. איך נראיתי, בטח, כולי מפוחד ולא מבין כלל מה קרה‫?‬ אני בחו”ל, לבד והולך לישון ברחוב. למה? לאן מועדות פני‫,‬ שכך אני מתחיל את הטיול. טיול‫,‬ שנכפה עלי‫,‬ שהוא מסע לחיפוש האני‫, אז ‬מי זה שמחפש ואת מי צפיתי למצוא? אדם עושה דברים רבים בחייו אבל מה הם הדברים‫,‬ שהוא עושה‫,‬ שעוזרים לו להתעלות מעל עצמו ולמצוא תוכן חדש‫,‬ שיסגיר את זהותו ותכליתו‫ ‬לעולם‫?‬ כך שהעולם לעולם לא ישכח שאור הוא‫,‬ שנוגע וחושך הוא‫,‬ ששומע‫.‬

אינדיבידואליות אומנותית‫,‬ תמיד הייתה בי והיום היא בעיקר באה לידי ביטוי באופן בו אני מבין את עצמי‫,‬ משמע‫,‬ לא מבין. הדברים שקורים סביבי‫,‬ שאני מצליח להתחבר אליהם‫,‬ הם מאורעות אומנותיים. המחשבה היא הכלי‫,‬ שבה אני אומן ואני לא יכול להסביר‫,‬ למה אני מתכוון‫?‬ במחשבה אני מוצא את היכולת לנשום והיכולת לנשום‫,‬ שוב. אומנות היא הכלי להנפקת התחדשות תכליתית. אומנות היא כמו המחשבה‫,‬ היא יוצרת מרחב. במרחב הזה‫,‬ הייתי רוצה לעוף אבל לפעמים אני פשוט בוהה‫,‬ כי המחשבה שלי‫,‬ מוצאת בי זונת דמיונות. אומנות‫,‬ היא לא כמו, היא פשוט הכול, כמו אלוהים. שני אלוהיים קטנים הם ואן גוך ורוטקו. שניהם‫,‬ עשו עבודתם‫,‬ כמבשרי נבואות. ללא כל התחשבות‫ ‬בעצמם וכאחוזי דיבוק‫,‬ רדפו את הצדק שרדף אותם. מתוך כל העבודות שלהם‫,‬ ישנם מספר עבודות שהן מאד מיוחדות ואני נהנה לבחור את העבודה‫,‬ האחת‫,‬ שמרכזת בתוכה את תכלית כהונתם. ציור החדר של ואן גוך ושחור על גבי אפור של רוטקו. שני הציורים כל כך ארציים‫,‬ עד שהם כמעט הופכים למציאות‫,‬ מול עיני. מציאות‫,‬ שבה האדם הראשון נמצא בתהליך למציאת קולו. קול‫,‬ שיוכל לעמוד בפני עצמו ולא כמתמודד על מקום ומספר בבימת העולם. עכשיו‫,‬ נשאר לאסוף באטיות את שיירי פיסות ההבנה‫,‬ לבנות את מקדשו בהיכלי ולהעמיד את עולמו בלבי. ראשון‫,‬ הוא זה שמוצא את היעדר קודמו ובהתחדשותו‫,‬ משתיק את סבלו, מנחם את כאבו ואת קודמו‫,‬ מספיד‫.‬

שקעתי בחוסר הבנתי עד שהבוקר הגיע לאחר שחזרתי לאותה הנקודה‫,‬ ממנה סולקתי‫,‬ מאחורי בית הקפה, אלה שהפעם כבר לא היה שם אף אחד. היה לי קר והייתי עייף במיוחד. היו לי 70 יורו והלכתי לקחת את התיקים. ליד התחנה נתקלתי בשלט שכבר ראיתי בערב שליפני, עוד כשחשבתי שאני יודע לאן אני הולך‫?‬ לפתע‫,‬ משמעות השלט נהייתה לי ברורה‫.‬ נזכרתי‫,‬ ראיתי שני אנשים צעירים עם תיקים והולכים בכיוון שהשלט הורה. ידעתי מייד‫,‬ לאן ללכת ומה אמצע שם‫?‬ זו הייתה אכסניה גדולה וזולה‫,‬ שנפתחה רק ב7:30‫.‬ אז היה לי‫,‬ לפחות ‫,‬עוד שעה לחכות בחוץ. היה שם עץ גדול ,כמה כסאות ושמיים כחולים. אני הרגשתי ריק ושמח עם זיקה לאבדון. נתנו לי מיטה בחדר עם עוד כעשרים שבשבילם‫,‬ היה זה זמן לקום ואני נשכבתי לשון. צעירים רבים מטיילים בעולם ולכל אחד‫,‬ דרך משלו לעבור ממקום למקום ואני נוכחתי לדעת שלמרות שראיתי את השלט‫,‬ לא ידעתי לקרוא אותו ועברתי מאין הכנה לקראת המסע‫, ה‬בא לקראתי. זה היה היום הראשון וכשאני נזכר בכל זה‫,‬ אני מבין עד כמה אני טיפש לגבי העתיד שמחכה לי מהיום. זה קורה המון‫,‬ שהידיעה נמצאת שם ורק המילים‫,‬ חסרות. במסע הזה למדתי סבלנות וזו תכונת הבורא הנפלאה ביותר. להבנתי‫,‬ סבלנות היא לא היכולת לחכות למשהו שיקרה. להפך, סבלנות היא היכולת להתבונן פנימה בזמן שהמציאות מחכה ואף דורשת‫,‬ שמשהו יקרה. לנצח אלוהים מחכה‫,‬ שמישהו יקום ויחצה את רקיע נצחיותו. לנצח אלוהים נוגע ולנצח אלוהים שומע‫.‬

לא מזמן סיימתי לעבוד בהוסטל לאנשים עם צרכים מיוחדים. מקום העבודה נתן לי הרגשת בית ונחיצות‫.‬ במיוחד בגלל המנהלת הבלתי רגילה‫,‬ שהיתה לי. הייתי בא לעבודה ומוצא, שהמקום‫,‬ שואב ממני את תוכי ואני הייתי משתדל להיות במיטבי, לתת מעצמי הכול כי ידעתי‫,‬ שהכול זמני. הייתה בדיחה בהוסטל‫,‬ שצריך לארגן לי מיטה באחד החדרים‫.‬ אני זוכר שגם בעת לימודי‫,‬ בהולנד‫,‬ התייחסו אלי, לעיתים, כחריג. אני רואה את הדברים בצורה כל כך שונה והפוכה מזו של הסביבה‫,‬ עד שאני מוצא עצמי מחוץ למעגל מבחירה ולא. לדעתי, כמו שלימדו אותי לבטא בהוסטל, החריגים היחידים הם אלו שמנסים להסתיר את אנושיותם מעצמם. אנושיות היא נצחית ורגעית בו זמנית כמו האמת ולכן צריך להתייחס אליה בסבלנות אין קץ‫,‬ בלי לחכות אף רגע מיותר. בספר בראשית כתוב‫,‬ שמתקופת אנוש הוחל לקרוא בשם השם. כלומר‫,‬ שמאדם ועד שת‫,‬ השם היה חלק בלתי נפרד מהדמויות וחייהן ואחרי כן‫,‬ התחילו בני האדם להתייחס להשם כתוכן חיצוני‫,‬ עד ימינו אלו, אם בכלל. בין החיים בעולם הזה לחיים בעולם הבא יש קו ובסופו‫ יש‬ נקודה. הקו הוא הרקיע וכדי לחצות אותו צריך ללמוד לרחף, כמו מדיטציה אבל מבלי לשבת ולעצום עיניים. פשוט אמונה שישנו, נקודה

Darkness

a while ago i wrote a text thinking it summarized my notion on the subject of enlightenment. it was composed in the purpose of performing it as part of a musical concert. actually reading it out before the music began. since i have stopped attempting to express my self in English and have only written in Hebrew, a language i feel is more adaptable to my inner life experience. a life of conflict. between what is and what is not yet.

the link to you tube video of the performance:

Enlightened

In the beginning there was light, only light and nothing else.
Nothing else but light is where the beginning becomes the end and light is understood as darkness. The darkness is not empty but rather the opposite. It is black from meaning and holds within it the light that it yields to and thus creation has begun.

In the dark is where eyes are met with blindness, a blindness that brings to light the origin of love.

Eyes can see through the light but it is the dark that is being lit. The light is the way to encounter life but it is the darkness that holds within it the meaning. The meaning is not a color but a reason. It is with reason that color can be. It is the darkness that light can see.

Spirit through light is love and spirit through darkness is truth.

Truth is where love can grow and for truth to glow their must be belief. Belief cannot be found with the experience of looking at light but only with the experience of staring in darkness being embraced and conquered by light.

The reason is never changing and it’s meaning is love. Our love is the reason with which we believe. A belief that will disappear when the truth ends its reason to hide.

A starting point has started to ask for reasons to end its roll as a starting point and proceed to the everlasting title as above.

There is darkness strongly rooted in the heart of A man’s love.

so lets try to say something about this. first it isn’t easy for me to watch or listen to this. i can see my difficulty in trying to correspond my music to an audience. earlier that day i practiced on my own and found it extremely releasing as i could easily move and transform the music to fit how i felt. but here in front of a live audience i meet an inner wall. it stops me from performing freely and grounds me to my most inner fears and pains. i can see it on the video how hard it is for me to accept my lack of experience or general feeling of being loved or even wanted. it all seems to be an out cry for help.

ראיון עם גלעד רוט על האלבום רבקה

האלבום רבקה

מראיין: ספר לנו קצת על היצירה.

גלעד: זו יצירה שהגיחה לעולם ביום עבודה אחד באולפן בעזוז שבדרום הארץ. זה כבר שנים שאני עובד על החומרים והחלטתי להניח אותם על הסליל וכך היה. עוד בזמן ההקלטות ידעתי שזה מוצר לא מושלם ושעלי לעבוד עם מה שבכל זאת נוצר. השתמשתי בפסנתר חשמלי שנקרא רודס (‪(‬rhodes וזה כלי שנתן לי המון השראה לסאונד הכללי של היצירה. אני בכלל מאמין באי שלמות של יצירה כדי שהיא תהייה קרובה עד כמה שאפשר לאמת. קצת סטירה אבל גם בזה אני מאמין כלומר שהדברים הם הופכיים ומתהפכים.

מראיין: האם האלבום הוא באמת אלבום או פשוט אסופה של שירים? ויש שם גם כמה קטעים אינסטרומנטליים, הסבר בבקשה ולאט.

גלעד: האלבום באמת אלבום בגלל ההקשר בין הקטעים והשמות שלהם והסיפור שמאחוריהם.

מראיין: מה שמות הקטעים ובעצם הקשר ביניהם?

גלעד: נתחיל מהשיר round midnight. תרגום לעברית אומר בסביבות חצות וכמו שאנחנו יודעים  מהתורה ביציאת מיצריים חצות זו השעה שבה הקדוש ברוך הוא כלומר לא מלאך ולא שרף אלה הוא עצמו עובר מעל מצריים והורג כל בחור באדם ובבהמה. סוף האלבום הוא בעצם התגלות לקראת יציאה מעבדות לחירות.

מראיין: יש שם עוד קטע ג’אז whats new‬

גלעד: בתרגום לעברית זה מה חדש. זו הדרך שלי להגיד שבעצם יש חדש תחת השמש. שלמה המלך שהיה החכם באדם ובנה את בית המקדש היה הראשון שהבין בשכל את הפער האדיר שקיים באמונה באל יחיד ומיוחד שאין שני לו לעומת המציאות והריבוי שמתחולל דרכה. מצד אחד אלוה חסר גבול ומצד שני עולם  שאין בנראותו דבר מסודות האמונה.

מראיין: קצת גלשת לי פה.

גלעד: בעצם התכוונתי שמה חדש מתייחס לאהבה שלי. יש בי את אותה האהבה שידעתי מתוכי מאז ועד היום.

מראיין: התכוונת שאתה אוהב את אלוהים היום בדיוק כמו אז, כשהיית ילד?

גלעד: נשמע נכון.

מראיין: התכוונת שהמה חדש הוא בעצם קריאה רטורית כי למרות המציאות שלא השתנתה אתה כן השתנית? והאהבה שלך היא הגשר בין הדברים?

גלעד: יש משהו במה שאתה אומר ואולי שווה להניח לזה רגע ולחזור לזה מאוחר יותר. השיר הוא גם קטע שג’ון קולטריין מנגן באחד האלבומים הכי מופלאים שלו- באלדות.

מראיין: וזו הפגנת אהבתך לקולטריין?

גלעד: אכן.

מראיין: מרשים.

גלעד: שני הקטעים הם לא שלי והם כמו שהזכרת אינסטרומנטליים ללא שירה.

מראיין: בוא תתיחס בבקשה לשירים כלומר לטקסטים.

גלעד: השיר הראשון באלבום הוא באנגלית וכתבתי אותו עוד כשגרתי..

מראיין: לא ממש משנה…

גלעד: בשכונת נגה א…., השיר מדבר על מצב של עמידה במקום והתבוננות במצב הקיים. יש תרגום לא מלא לשיר שהאמן טמיר ליכטנברג כתב לחלק מהשיר:

הראש בבלגן

 חייב לנוח קצת

 ליבי מרגיש את התוית

את הכאב ואת הדקירה

 פשוט לא יכול להפסיק את זה

 את השנאה והצעקה

 אינני בודד

 רק מחפש עלילה

 זה גורלי.

בבקשה, בבקשה

 נסו לא להתנגד למקום שאליו אנחנו הולכים

אני חייב להודות

 אני רוצה להפסיק

את כל העמדת הפנים שלי

 שלחו לתיקון

 מצאו לי אמת לה

לא שקר, ללא הוכחה

 שהאחד בשביל כולם

 עיקש בשליחותו

 זה הכול

מישהו פעם אמר

 זהירות עם הראש

 אבל אני אבוד, איפה הבוס

רא הלב של הכול

 שהוביל לנפילתי

 איבדתי את ההכרה?

 פנים לדחייה

 בכה, תינוק, בכה

גלעד: אני לא מתכוון לפרסם תרגום מלא של השיר מכיוון שהוא נכתב באנגלית כדי להשמע ולהיות מובן באנגלית. קצת פנייה החוצה לעולם הלא ישראלי.

מראיין: למה הבאת את התרגום של טמיר כלומר מה היתה הסיתואציה איתו שהוא תרגם רק חלק מהשיר.

גלעד: טמיר היה שכן שלי בשכונת נגה וקצת חבר ולא מזמן הוא הציג וידאו במוזיאון ישראל כחלק מפרויקט גדול (אם אני זוכר נכון) עם השיר הזה ביצירה שלו ובחר לתרגם כמו שתרגם.

מראיין: לא הבנתי, קצת חבר?

גלעד: זה קצת מביך אותי אבל בעקבות מפגש לא נעים ביננו אני יצרתי מרחק כלומר העברתי מסר ברור שאינני עוד מסכה בנשף המסכות שטמיר משחק בו. אני נשמע כועס, אני יודע.

מראיין: יש לך ביקורת עליו שאתה מעוניין להשמיע?

גלעד: לא אבל בינתיים פשוט אין שיחה ביננו ואני אפילו לא יודע אם היינו אומרים שלום במפגש מקרי כלשהו, פשוט משהו הכאיב לי ואני עדיין לא משחרר כלומר עכשיו כן אז מי יודע מה יקרה ולמה קרה מה שקרה?

מראיין: טוב נמשיך, אז מה השיר מסכם בעינך?

גלעד: השיר מסכם את נקודת הפתיחה. הכל לא נכון / אני לא כזה חזק / תקוע בין /גן עדן וחלום. אין לי מושג/ אני היהודי הנודד/ יפה וכזה/ לא מוצא סיבה לצחוק/ די מספיק. התרגום הזה הוא שלי ובמקור השפה היתה מאד חשובה לי. הקצב והדיוק במשמעיות עם מילים שמיצרות הקשרים שונים וכמובן בחרוזים. סוף השיר מדבר על מצוקה והרגשת איבוד עיוורון והסחפות הרחק מחוף מבטחים.

מראיין: אוקי אז נקודת פתיחה שבעצם אלוהים או המציאות הם מושא להתבוננות. האם מוזכרת שם אהובתך רבקה?

גלעד: כן ממש ברמיזה.

מראיין: והשיר השני‪?‬

גלעד: רגע חשוב גם לציין את הפזמון של השיר שהוא בבקשה, תנסה לא להתנגד לאן שאתה הולך בכל מקרה.

מראיין: כן ברור, זה מסר חשוב על המקום שממנו אתה מתחיל. כאילו שאתה הוא גם המספר וגם הגיבור.

גלעד: נכון ולגבי השיר השני ששאלת‪;‬ הוא מסתיים בהודעה שאני על ברכי מחכה לאהובתי שתגיע. לזה אני מחכה.

מראיין: שיר אהבה?

גלעד: שיר על האהבה בילעדיה‪;‬ שיר על האהבה בילעדיה‪;‬ שיר על האהבה בילעדיה‪;‬ שיר על האהבה בילעדיה.

מראיין: והמוסיקה עצמה מאין היא באה?

גלעד: כשהתחלתי לכתוב טקסטים שחשבתי להשתמש בהם כשירים התחלתי גם לייצר הרמוניות ומלודיות פשוטות. כבר לפני כמה שנים הקלטתי יחד עם גיא לוי כמה יצירות כאלה אבל הפעם ממש הכל שלי ומותאם לחזיון המוסיקאלי שלי.

מראיין: אז ההצהרה היא על האהבה בילעדיה, ממש ממש אהבתי והשיר השלישי?

גלעד: השלישי גם באנגלית והוא שיר שפונה החוצה לעולם ומנסה לתקן את העיוות הפנימי שנותר בעקבות המפגש עם העולם הזה. בשיר אני בעצם פונה לאלוהים ומנסה לעורר אותו לעזור לי לגלות מי אני?

מראיין: שם השיר הוא‪;‬ אני לא יודע מי אני?

גלעד: לקח קצת זמן להיות מסוגל לשיר את המילים הללו. באלבום מה שעובד לדעתי זה שאני שר אותם בהנאה ולא מתוך סבל ומצוקה. המוסיקה גם עוזרת להקליל קצת את השיר כי אני חושב שהוא די כבד. המילים מאד יפות ומסודרות בצורה גאומטרית ומתחרזת. התוכן הוא על הפער שבין העולם הפנימי והחיצוני. יש שם איזכור לגשם שיורד והכוונה שלי היתה למבול התנכי כלומר שיש שם נסיון שלי להעמיד את אלוהים למיני משפט על השואה.

מראיין: אמרת שואה?

גלעד: השואה היא מרכז היצירה אצלי. היא תפשה המון מקום בחיי והיום יש לה מקום חשוב אבל לא בלעדי. אפילו הג’אז מתחבר לזה.

מראיין: תן לי לנחש, מבחינת זמנים?

גלעד: כן, בדיוק. השואה קרתה באותו הזמן שצארלי פרקר מפזז על במות העיר ניו יורק ומבשר את הבשורה שלו. אני חי עליו.

מראיין: אתה מתכוון מת?

גלעד: לא, חי. הוא כלומר צרלי פרקר מהווה מקור השראה אדיר בישבילי ואין לי ממש דרך לחבר בין הארועים חוץ מהזמנים החופפים והמסר של תקווה שפרקר ייצר באותן שנים. תקווה בגלל החופש אליו הוא הגיע בנגינה כלומר שאם חופש כזה אפשרי אזי יש תקווה לאנושות.

מראיין: בסדר, לדעתי אנחנו לקראת הסוף של הראיון ועדין לא דברנו על שני השירים האחרונים שהם בעיברית, נכון?

גלעד: כן, טוב אני אנסה לקצר. הראשון מביניהם מי אמר ש.. מאד פשוט ומדבר על האהבה כמבט במהלך התגלות וגאולה. המעבר מהעולם הזה לעולם הבא הוא התממשות האהבה. אהבה ביני לבין אלוהי ולבין בת זוגתי שתחייה.

מראיין: אז יש לך חברה?

גלעד: לא.

מראיין: אתה ממש תרגדיה מהלכת, לא?

גלעד: גם.

מראיין: אז מי זאת?

גלעד: השיר החמישי כלומר השני בעבירית נקרא את כל כך יפה וזאת היא.

מראיין: מי זאת, מישהי אמיתית?

גלעד: אמיתית מאד וגם לא ממש, קצת קשה לי להבדיל כרגע.

מראיין: בסדר בסדר והמילים? בכמה מילים בבקשה. נראה לי שכולם כבר הלכו הביתה.

גלעד: אתה עוד פה.

מראיין: (מהנהן וצוחק)

גלעד: הטקסט הוא הצהרת כוונות לא יותר ולא פחות. הפזמון הוא גם הדרך שלי להחזיר הכל למסלול פרופורציוני ומציאותי. יש לי חיים ויש לי חברים אבל אין לי אהבה. את כל כך יפה.

מראיין: פגשת אותה כבר באופן אישי?

גלעד: כמעט.

מראיין: והסקסופון באלבום מה התפקיד שלו?

גלעד: הסקסופון הוא מה שמחבר שם את הכל. המילים, המלודיות, הקול שלי והליווי. מאד נהניתי להקליט את הסקסופון כי זה בא לי בקלות. שנים של נגינה, לא שחסר על מה להתאמן ומה ללמוד אבל אני מאד מחובר לכלי ומקווה שעוד יקרו הרבה דברים איתו. כלומר שלא אוותר לקשיים ולמציאות ואתמיד בנגינה.

מראיין: טוב, תודה רבה לך ובהצלחה.

גלעד: גם לך.

מילים בהקשרה (אסוציאציה) חופשית ‫בהשתתפות קובי ביטון

הקשרה חופשית יכולה לעזור בהבנת העצמי

אסוציאציות חופשיות במרחב השפה הם המפתח לייצוג תשוקה אסורה ורצון בלתי מושג ….כדי להכנס לזכרון המהדהד והתת מודה שבתוכינו” פרויד (תרגום חופשי שלי)
פרנצ’י התנגד לליניאריות בטענה של פרויד וטען ש ” הטיפול מתרחש לא בעזרת אסוציאציות חופשיות אלה בעצם יכולתו של המטופל לעשות אסוציאציות חופשיות

יום אחד ישבתי וכתבתי קבוצת מילים על דף וניסיתי לקשור ביניהם כדי להבין יותר על עצמי. המילים היו כלליות ורגילות. הן עזרו לי לארגן את מחשבתי ויצרו מסגרת עבודה (משחק) נקייה מרגש ואגו

מילים
כוח משיכה, זמן, אומנות, נשמה, דמיון, כסף, חיצוני, מציאות, אתה, הווה, עתיד, חלומות, עבר, פנימי

יותר מאוחר השתמשתי במילים להתחיל משחק הקשרה (אסוציאציה). לא ידעתי למה אבל כתבתי מילה נוספת ליד כל מילה בלי מאמץ או התנגדות למה שעלה מתוכי

התרגיל שעשיתי עם עצמי היה באנגלית וכרגע אני משתמש כדוגמא בתרגיל כפי שקובי עשה בעברית

מילים של קובי
כוכבים, שבר, חרדה, חלב, מניעה, שטף, צרעת, מהפכה, מהפכה, חוזק, מקום, פרחים, צער, כליות

בקשתי מקובי לבנות משפטים בעזרת המילים החדשות. כל משפט חייב לעמוד בפני עצמו וכל מילה יכולה להופיע רק פעם אחת
הקשרה-יעקב ביטון- דף1
במהלך התרגיל על עצמי דאגתי לשמור על התהליך כמשחק בלי לאבד כנות ועומק כלפי מה שהתהווה

שתיתי בחרדה את כוס החלב שלי
אין לי כוח לחשוב על כוכבים או על כליות
מבחינתי הצער גדול אפילו שיש פרחים
והמקום נפלא מאיתנו-אין לי את החוזק הדרוש
לעשות מהפכה, אז אני יושב עם הצרעת שלי מול השטף ולא מונע כלום

הצעתי לקובי שתי מילים נוספות כפי שקרא בתרגיל עם עצמי
אני
מוות

אני לא יודע איזו מילה מגיעה מאיזו מילה אבל ניתן לנחש
מערבולת
מנוחה

המשפט החדש
בתוך מערבולת יש נקודה אחת טובה של מנוחה והיא לא הנקודה האחרונה

בהתבוננות במשפטים קבעתי לעצמי שהראשונים הם משפטי ארגון והמשפט הנוסף החדש הוא משפט מפתח

בקשתי מקובי שיכתוב משפט נוסף ללא כל הנחייה או מילה מנחה. המשפט הזה על פי התהליך היה צריך להיות משפט שינבע מהעל מודע וישקף מציאות חובקת ואמת אחידה

כמה טוב לחיות כבוחר

הקשרה-יעקב ביטון-דף2

יעקב הוא אדם שעבודותו מתגשמת כמגמה בבחירה בטוב (אני אומר)

words in free association

Free association can help in understanding ones self.

“It is free association within language that is the key to representing the prohibited and forbidden desire…to access unconscious affective memory” Freud.

Disagreeing with Freud’s linear approach;

“The patient is not cured by free-associating, he is cured when he can free-associate” Ferenczi.

On an occasion I wrote a bunch of words and tried to tie them up together in order to understand more about my self. The words where general and simple. They organized my thought and established a frame-work(game) that was clean from emotion or ego.

map of words

(1.gravity, 2.time, 3.art, 4.soul, 5.fantasy, 6.money, 7.outer, 8.reality, 9.you, 10.present, 11.future, 12.dreams, 13.past, 14.inner)

later on I used the words to initiate a free association game. Not knowing why I wrote a following word that arose from in side me without making an effort or denying what was coming up.

(1.air, 2.sleep, 3. form, 4.love, 5.mind, 6.satisfaction, 7.truth, 8. pain, 9.want, 10.face, 11.shame, 12.plan, 13.climb, 14.beauty)

I then started building sentences with the new words. Each sentence was to stand on its own and I allowed each word to appear only once. I ended up with 7 sentences. while writing the sentences I tried to keep it a game but not without allowing true depth and meaning to arise from it.

1.my mind wants to know the truth
2.it is painful to face shame
3.planning to climb out
4.in mid air
5.will her beauty satisfy me?
6.waiting is a form of sleep
7.love is on the ground

I then realized I had missed out two words and did the process again.

15. death

16.me

I do not know which word came from which but the sentence demonstrated a jump in my inner language concerning my mental state.

8.believe I can take a step

observing the sentences I decided that the first batch had an organizing affect on me leading to a key sentence, the new one.

I then just let my mind go and wrote an additional sentence that was not based on any leading word. The sentence described the actual work I was doing and describes a truth as i see it.

9.associative connections in their root derive from the urge to live.

I was connecting to my inner urge; to live and the sentences truly represent who I am and the actual place I am in.

Still much work to be done but I hope that by writing this down I gave my self the opportunity to communicate this to others.

 

 

 

from the big bang to the event

is the name i gave to a performance i did in Krakow, Poland at the Galicia Museum in 2005, together with Jacek Holuboski on accordion and my self on soprano sax and voice. Jacek I met through Improvising artists while I was living in Krakow (Rafal Mazur , Marek Holoniewski , tomek Holoniewski and more) we started working together on the project which was built from a few of my compositions and one known song (אבינו מלכינו) . The written material was used to creat a starting point on which the improvisation would be based on like in a jazz setting where there is a head or melody and then followed by improvisation on the form of the song. we also worked on different improvisational angles for the different pieces and I must state that Jacek was the best of friends and musicians dealing with my work and person. he gave me support and ground to wander off and have a safe ground to return to.

the following piece was first called Impressions of Auschwitz. it uses Primo Levi’s number from the camps and Imre Kertesz’s number’ too. 174517 is translated in to an E major scale (E ,D# ,A ,B ,E ,D#) and 64921 in to a Eb sus 6/9 (C ,Ab ,F ,F , Eb). the different modalities creat together an A harmonic minor scale (A , B ,C ,Eb ,E ,F ,Ab) with #4. it actually sounds very eastern and we use it as a base for work.

during my time in krakow and poland i met some fine people whom i love and remember dearly although i have lost contact with most of them.

presenting 174517 and 64921:

gilad and jacek auschwitz

the world is round

high beneath the stars

storms are rising

as the sun is set in stone

flowers grow along the sky line

that emerges from inside

giving scent of solid ground

the vast truth like air

is now at reach

but to be left alone due to times request

belonging has passed

bleeding darkness and breathing light

the deep-sea is drowning

in its own reflecting insight

the world is round

the world is round

the world is round

recording:

The World Is Round

the world is round the world is round back

I wrote this text many years ago and recorded it in Holland (2002) together with Peter Sterk on analog synthesizer and Deon Dieleman as our recording engineer. we recorded the peace at Philemon Mukarno’s studio who is a unique composer living in Holland

The words and music describe what I felt was happening to me at the time and still. I am being pushed out of my comfort zone and find that emptiness and truth walk hand in hand. I feel blessed and cursed at the same time.

I got to Holland in order to get away  but also to study music. In Rotterdam I found a school to take me on. In school I met two other friends, Mikael and Lars from Norway. They are musicians/composers and were real inspiration to my development and good friends. Over the years I have lost contact with most of my friends while moving from place to place in search of something; it is my identity, my place in the world, the truth, the reason for the holocaust and god.

In my search I reached Poland, Cracow.

Good Painting makes a life worth living

Pam’s works: https://www.facebook.com/PamOzeryArt/

A good painting is a painting always changing. Pam Ozery would paint over a painting again and again untill it was ready. Ready to be painted over and over again. she was born in England, lived in Israel and then in Canada. She was around when I was born back in the desert in an isolated town called Arad. We had a good connection as our family’s where friends untill they left. I met up with her again a few years ago. I saw her husband and children and later her grandchildren. It was during the summer of 2010 or when was it? I went to Canada for a visit, don’t ask me what I was looking for there. I spent with the Ozery’s a few days and then some more. Yechiel (All), her husband, took me to see some woods and she took me to her studio. We painted together and talked a bout art and life. She became a friend again and in a way so did the rest of her family.

Art is a hard subject to judge because it is a reflection of what it is we have managed to forget. It is an outcome of what we have managed to overcome and transform in to spirit. Spirit as in a state with sense and once experienced always wanting to be free to refill, remake, redo. That is how Pam painted. She would stand in front of her work and try to continue without caring for what had been achieved. She understood the action as a cycle and thus her paintings are a symbol of her turning in/out. The shades and the shapes that her paintings show are the outcome of the path she managed to transform and then forget.

Why forget?

Because she is gone and since her death every thing that connects to her is as if forgotten from her life, her experience; her self. The past, since her death, is absent from her future when she was alive but her work remembers. her work is tremendous in its truth-telling and depth pointing. Her colours are still but her hand is moving.

Ok…Not easy to understand especially because I am trying to say words about something that is just there.

check out for your self:

https://www.facebook.com/PamOzeryArt/

I have to admit I don’t think I got to know who Pam really was in connection to her daily life but through her work I got to know the art with which I am struggling with day in day out. Thank you Pam for your paintings and friendship and ,as you now don’t remember, for giving me two canvases painted thick to paint over which I did. The best part in them is the sides of the canvas where your marks lie but also the depth that the work has thanks to your love.

the first canvass painted over.

WFwEg4J0M5QVJiTx7o6hbYsGyWpl3_90h0kMlyfl2fI

The second one. (the white is a light reflecting from the canvas). As if to say that chance bright’s up when abandoned in a forgotten action. Pam collapsed one day and died without notice. she died a year ago. I remember the last time we spoke on the phone.

my work over her work

Last thing, she asked to hear some of my music and I sent her some c.ds. She used to paint listening to them and told me once that she could see dancing to my music. I want to believe her.

On my next post I will present these pieces of music together with two other still living friends, God bless’Em.

music lessons and the art of theraputic improvisation

Recently i made a recording with a student of mine. He is a painter and works as a cook. Our saxophone lessons reached a pause right after the recording was made. I was aware of that possibility at the time and am very greatfull for the time we did spend together. Thank you Itay.

On the last lesson Itay came in a down/low mood as he admited it him self. On my part i had planed to make a recording with him as an assignment for school (i am a student for music therapy in hiafa uni). I cant remember how we started but I will present the recording and would like to state a few points that will deepen an understanding as to my grasp of the theraputic process and mainly its manifestation through music, for now.

First i ask you to be patient and listen to the end (5.57) as the piece holds a great development. At first it sounds rough and we two are looking for clues as to what and why we are doing what it is that we are doing, as i hear it. Since i was aware that motivation was low and this was not an agreed up on therapy session i immediately made contact, musicaly. I kept trying to make the conection and at 3.02 i make it; Itay is just about to break in to another expressive out burst and i cut him off with a calm and dominant sugesting tone ( two notes) and he is listening. He then starts a slow and low melody and I spring up to propel above him. I see it as a movment in two paralel lines which functions in an oposing and suporting roles. I cary on hoping itay will not break and keep his ground which he does. At 4.09 we switch and he makes a quantome leap in his sound projection. notice that his alto sound ( i am on soprano) becomes clear and warm. He is emotionally in a diferent world, a transparent and uplifting world, at least for a moment. but wait, at 5.27 he makes his transition in to the other side; as we both are prepairing to land he bursts in to a beautiful and soulfull line that includes a high pitch with ambellishments from overtone efects. the quality of the sound is angelic and reminds me of Archie Schepp’s sound which i have found my self imitating in the past. (https://www.youtube.com/watch?v=TpE9SN81H6E). The fraze ends and we end it.

the recording: https://soundcloud.com/giladrothmusic/20-6-13

comments and questions are welcomed.

4 saxophones in improvisation